שטרן נ' דיאז כלי נגינה בע"מ ואח'

פסק דין

בפניי תביעה כספית על סך של 150,000 ₪, שעניינה התקשרות לרכישת פסנתר בין התובעת, גב' שני שטרן (להלן: "התובעת" או "שטרן"), לבין הנתבע 2, מר עזרי ביאז (להלן: "הנתבע" או "ביאז").

יצוין כי התביעה הוגשה בתחילה נגד הנתבעת 1, חברת דיאז כלי נגינה בע"מ (להלן: "החברה"), הנמצאת בבעלותו המלאה של ביאז. ברם, בהמשך הגיעו הצדדים להסכמה לפיה החברה תימחק מן התביעה ותתנהל רק נגד ביאז באופן אישי.

רקע עובדתי

בין הצדדים אין מחלוקת לגבי העובדות הבאות:

ביום 6.3.1998 רכשה שטרן מביאז פסנתר מדגם "צימרמן", בעלות של 13,644 ₪ (להלן: "הפסנתר הראשון"). שטרן עשתה שימוש בפסנתר הראשון במשך כשנתיים. ביום 3.3.2000 ביצעו שטרן וביאז עסקת שדרוג, במסגרתה החזירה שטרן לביאז את הפסנתר הראשון ובתוספת תשלום נוסף בסך של 7,680 ₪ קיבלה בתמורה מביאז פסנתר מדגם "הופמן" (להלן: "הפסנתר השני" או "הפסנתר").

יצוין כי הפסנתר השני הותאם למידותיה ולבקשותיה של שטרן. בכלל זאת, עבר הפסנתר שיפוץ נרחב והחלפה של חלקים פנימיים (עמ' 24 לפרוטוקול מיום 16.2.2011, שורות 22-12; עמ' 25, שורות 7-5). לעניין זה אף העיד מומחה בית-המשפט כי מערכת הפטישים המכאנית הוחלפה (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 16.2.2011, שורה 3). בנוסף לכך, נפתח חלון מיוחד בחזית הפסנתר, הותקנו לו גלגלים והוא נצבע בצבע שחור מט כך שיתאים בצבעו לביתה של התובעת.

במסגרת ההתקשרות בין הצדדים העניק ביאז לשטרן אחריות על הפסנתר, אשר תכליתה "לתקן כל פגם הנובע מאשמת הייצור" (נספח ד(2) לכתב התביעה המתוקן, להלן: "תעודת האחריות"), וזאת לתקופה של 15 שנים ובהתאם לתנאים הקבועים בתעודת האחריות.

כחודשיים בלבד לאחר המועד שבו סופק הפסנתר השני לשטרן, דהיינו מאמצע שנת 2000, החל הפסנתר להשמיע צלילים מזויפים באופן קיצוני. אף כיוונו של הפסנתר לא הואיל והפסנתר לא "החזיק כיוון" ושב לזייף פעם אחר פעם. אין מחלוקת אפוא בין הצדדים כי הפסנתר השני שמסר ביאז לשטרן היה פגום. ברם, כפי שיפורט בהמשך, על אופיו ומהותו של הפגם - כמו גם הפעולות שננקטו או שלא ננקטו לתיקונו - ניטשה מחלוקת משמעותית בין הצדדים.

כפי שיפורט בהמשך, לאחר גילוי הפגם בפסנתר נעשו ניסיונות שונים לתיקונו וכן התנהלו מגעים בין הצדדים לפתרון הבעיה בדרכים שונות, כגון החלפת הפסנתר בפסנתר אחר. ברם, ניסיונות ומגעים אלה עלו בתוהו והחל משנת 2003 קיים למעשה נתק בין הצדדים, כאשר מאז ועד עצם היום הזה נותר הפסנתר בביתה של שטרן ללא שימוש.

בשנת 2004 הוגשה התביעה שבפניי.

התביעה

לטענתה של שטרן, הפסנתר שסופק היה פגום ו/או מאיכות ירודה, כך שהלכה למעשה הוא "איננו אלא חפץ חסר שימוש לחלוטין" (סעיף 43(ה) לכתב התביעה המתוקן). בנסיבות אלה טענה שטרן כי היא זכאית להשבת הסכומים ששילמה בתמורה לפסנתר וכן לדמי אחסון ראויים.

בנוסף לכך, שטרן טענה כי הפרשה הסבה לה נזקים נוספים. כך, מיום שבו רכשה את הפסנתר נבצר משטרן, כמעט לחלוטין, מלנגן בפסנתר ובעקבות זאת נגרם לה הפסד הנאה. זאת ועוד, תחת האפשרות ששטרן תוכל להשביח את נגינתה, הרי שכישורי הנגינה שלה דווקא נפגעו קשות והיא נדרשת עתה ללימוד מחדש ולהשקעה רבה לשם השבת יכולותיה.

עוד טענה שטרן כי במהלך טיפולי פוריות קשים ותוך כדי שתי תקופות הריון, נדרשה לוויכוחים מול הנתבע, אשר גרמו לה סבל נפשי ממושך ועוגמת נפש. יתר על כן, מר מיכה שטרן, בעלה של התובעת, קשר בתצהירו את דלקת הריאות, שבה לקתה התובעת במהלך הריונה, ואשפוזה בשל כך במחלקה לסיכון גבוה, לסכסוך עם ביאז (סעיף 16 לתצהירו של מר מיכה שטרן).

שטרן טענה עוד כי נגרם לה הפסד של עשרות ימי עבודה בגין התיקונים החוזרים שנדרשו בפסנתר.

שטרן העריכה את נזקיה בסך של 219,462 ₪, לפי הפירוט הבא: השבה של עלות הפסנתר בסך של 49,962 ₪ (21,324 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד ליום הגשת התביעה); סבל ועוגמת נפש – 100,000 ₪; ביטול זמן וצורך בלימודי נגינה – 19,500 ₪; הפסד ימי עבודה – 16,000 ₪; אחסון הפסנתר (לפי 100$ לחודש) – 34,000 ₪. ברם, לצרכי אגרה העמידה שטרן את תביעתה על-סך של 150,000 ₪.

במאמר מוסגר יצוין עוד כי כתב-התביעה המתוקן התייחס לשתי טענות נוספות: אספקה באיחור של הפסנתר ומצג-שווא של הנתבע בנוגע לגילו של הפסנתר. ברם, טענות אלה לא הופיעו עוד בסיכומים מטעמה של התובעת ועל כן אתעלם מהן, שכן הכלל הוא שטענה אשר נטענה בכתבי-הטענות ולא הועלתה בסיכומים, אם בשל שגגה או במכוון, רואים אותה כטענה שנזנחה ובית-המשפט לא ישעה לה. ראו, למשל, ע"א 172/89 סלע חב' לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ ואח', פ"ד מז(1) 311, 321 (1993); ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2) 102, 108-107 (1995); א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, 2003), בעמ' 251.

ההליכים

כאמור, התביעה הוגשה לבית-משפט זה ביום 15.7.2004 והופנתה כלפי החברה. ביום 15.7.2005 ניתן פסק-דין בתובענה בהעדר הגנה, לפיו נדרשה החברה לשלם לתובעת סך של 75,000 ₪ בתוספת שכר-טרחת עורך-דין והוצאות משפט.